04-833-9595 FrancoisРусский

מחלות מקצוע בקיבוצים – מהרו פן תאחרו 02.06.05

חברי קיבוצים שלא דרשו בעבר את זכויותיהם מהביטוח הלאומי ("הקיבוץ כבר ידאג לנו") מתעוררים לאחר "השינוי". אבל מגלים תקנה דרקונית (סעיף 296 ב') המונע מהם לקבל את הזכויות רטרואקטיבית.
מה עושים? נלחמים בבית המשפט!

 

מקור: אריק בשן , הקיבוץ

חוה (שם בדוי) פנתה, בתאריך 1.3.03, בתביעה למוסד לביטוח לאומי, במטרה לקבל קצבת שאירים עקב פטירת בעלה ב 3.9.86.

אף שהתביעה אושרה, בפועל תוכל חוה לקבל תקבולים רק קדימה, לא רטרואקטיבית מיום הפטירה, בנימוק כי בקשתה הוגשה באיחור.
התברר כי על פי עדכון סעיף 296 ב' לחוק הביטוח הלאומי, אין משלמים גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו להגשת התביעה.
חוה לא ויתרה: היא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה, באמצעות עו"ד אלי סרור, שם הסבירה שהיא חברת קיבוץ, שלאורך כל השנים סברה שהקיבוץ טיפל בקצבת השאירים שלה ושכנהוג נכנסו כספים אלה ישירות לקופתו.

לפני כשנתיים, לאחר השינוי באורחות החיים, התברר לה כי הקצבה לא נדרשה ולא שולמה. היות שהוצאותיה בקיבוץ המתחדש גבוהות מהוצאות חבר רגיל בגיל מעמדה כאלמנה, מרגע שעמדה על כך שהקצבה מגיעה לה בדין-פנתה לביטוח לאומי.
חוה טענה בפני בית הדין, כי לא נכון היה להפעיל בעניינה את סעיף 296 לחוק משום שהוא לא היה קיים כשבעלה נפטר.

עוד טענה, כי על-פי הניסיון הביטוח הלאומי אינו מקפיד על עקרון ההדדיות, שכן הוא גובה ממבוטחיו כספים ללא הגבלת זמן ועם ריבית צמודה, אבל מגביל בצורה בלתי סבירה את זכויותיהם ל 12 חודשים בלבד מהיום בו נוצרה, לדעתו, עילת התביעה.

המוסד טען להגנתו, כצפוי, כי הוא פועל אך ורק על פי חוק היבש: על התובעת היה להגיש את התביעה בתוך 12 חודשים מיום בו נוצרה העילה להגשתה.
היות שבעלה של חוה הלך לעולמו עוד בשנת 1986, ברור שהתובעת לא עמדה בדרישות החוק. יש לדחות את בקשתה לתשלומים רטרואקטיביים, טען בא כוח המוסד, מה גם שהנוסח הקיים של סעיף 296 ב' אינו מתיר, טען, שיקול דעת כלשהו למוסד.

השופטת הסכימה עם בא כוח התובעת, כי עוד לפני כשנתיים נתנו בית הדין פרשנות מרחיבה לסעיף 296 במקרה של אי ידיעת החוק על ידי התובע, וחייבו את המוסד בתשלום גמלה רטרואקטיבית לתקופה של שבע שנים אחורה, אם ניתן היה להוכיח את הזכאות.
אבל עתה, לאור קביעת המחוקק כי הלכה זו "יוצרת תמריץ שלילי", תוקף הסעיף התאם. לפני שבועיים ניתן פסק הדין התמציתי: "לאור קביעה זו… אין מנוס אלא להכריע כי כדין דחה הנתבע (הביטוח הלאומי) את תביעת התובעת ואנו דוחים את תביעתה".

פינג-פונג פסקי הדין

עבור עו"ד אלי סרור הפסיקה היתה צפויה, אבל הוא לא מתכוון לוותר.
"בעיקרון אגיש ערר לבית הדין הארצי לעבודה", הוא אומר.
"מדובר כאן בקצה קרחון. לאורך השנים האחרונות אני ועמיתיי מלווים תביעות רבות מאוד, בעיקר של חברי קיבוצים, שההפרטה עוררה אותם והם ניצבים היום בפני תקנות דרקוניות שאין להשלים עמן".
לדבריו מדובר על "גזירה מתגלגלת": עד 1998 לא היתה, למעשה, התיישנות בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי, מאז נקבע כי תהיה התיישנות ברמה סבירה (ניתן לתבוע עד שבע שנים מיום הזכאות), אבל עם הזמן הלכה תקופת ההתיישנות והצטמקה עד כדי שנה (12 חודש).

הגזירה, לדבריו, נעשתה ביוזמת משרד האוצר ושר האוצר כחלק ממדיניותו הכוללת בנושא צמצום הקצבאות. "השינוי בסעיף 296 גרם לכך שתביעות רבות מאוד, אפילו יקבלו מגישיהם אישור לזכאותם; אפילו תיקבע דרגת נכותם-לא יקבלו כספים כלשהם בגין ההתיישנות".

לדברי עו"ד סרור, מתנהל על הביטוח הלאומי לאורך השנים פינג-פונג באמצעות פסקי דין של בתי הדין האזוריים לעבודה.
פעם, על פי החלטת אמיצה, מרחיבים; פעם, בהתאם לשינוי בחוק הביטוח. עכשיו, לצערו, החץ כלפי מטה ומקפח את התובעים.

הפסיקה הידועה בשנים האחרונות, "לוי נגד המוסד לביטוח לאומי", של השופטת נאוה וימן מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, קבעה הלכה ביגוד לסעיף 296; לוי, ימאי עובד צים, הוכר על ידי המוסע בגין ליקויי שמיעה שנגרמו לו כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעש, אבל פקידי המוסד דחו את תביעתו לתקבולים רטרואקטיביים בטענה שהשהה את הגשת תביעתו.
לוי לא ויתר ופנה שוב ושוב למוסד ולוועדותיו, עד שהגיע לבית הדין. השופטת וימן דחתה את טענות המוסד, קיבלה ת תביעת הימאי וציוותה כי על המוסד לשלם לו גמלה ומענק על פי סעיף אחר בחוק הביטוח הלאומי.

התביעה אושרה, התשלום לא

סיפורה של מורה למוסיקה בקיצוץ שבעמק התחיל באפן דומה לזה של לוי הימאי.
גם היא חלתה ב"מחלה מקצועית" והגישה תביעה בתאריך 7.9.04 לסניף המוסד לביטוח לאומי בעפולה, בבקשה להכרה בצרידותה כנכות לעניין עבודתה.
בביטוח הלאומי קיבלו אותה יפה, שלחו טפסים מתאימים למילוי ובעקבותיהם הגיעה תשובה: "הריני להודיעך כי אישרתי את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין צרידות, עקרונית ללא תשלום", כתבה לה פקידת תביעות נפגעי עבודה.
"הינך רשאית להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות. ועדה רפואית אם נותרה לך נכות כלשהי כתוצאה מהפגיעה". עו"ד סרור מציג מסמך זה כדי להדגיש את מה שהוא מכנה כ"ציניות" בפעולת המוסד. "אושרה תביעה לתשלום…ללא תשלום".
שם זיהו כי "תאריך הפגיעה" של המורה הצרודה היה 261.76 (בעקבות בדיקות ומעקב שהם עורכים תדיר בתיקי החולים), ומכאן שלמרות "המכתבים החיוביים", על פי החוק היא לא תזכה באגורה. אגב, גם לא כדאי לה להגיש תביעת נכון משום שעל צרידות, מסביר עו"ד סרור, נקבעת בדרך כלל נכות של עד 5%.

תקבולים מהביטוח הלאומי מקבלים-בכל סוגי התביעות-רק על 20% נכות לפחות. מחלת מקצוע שונה נגרמה לחבר קיבוץ אחר. הלה נחשף בעבודתו לאזבסט וכתוצאה מכך לקה בסרטן ריאות מסוג "מדטליומה". החבר פנה למוסד, "זכה" בתביעה ואף קיבל דרגת נכות. תקבולים? אתם כבר יודעים-אף לא פרוטה! וההסבר: במסגרת החקירה האינטנסיבית וההיסטורית שערך המוסד לביטוח לאומי, "התגלה" כי חשד לסרטן טופל אצל אותו חבר כבר בשנת 1993.
מבחינת המוסד היה זה "תאריך הפגיעה". היות שאת הקצבה, משלמים ב"תאריך הפגיעה" או לכל היותר 12 חודשים מאוחר יותר- א החבר חולה סרטן איחר, מבחינתו, לרכבת-חלה התיישנות (על פי סעיף 296) על תביעתו, גם במקרה זה התוצאה הסופית הייתה כי הנ"ל קיבל מוועדה רפואית אישור על נכות צמיתה של 19%, אבל לא כסף.

ועוד דוגמה: ילד נכה שנולד וגדל בקיבוץ. מסיבות שונות מעולם לא תבע הקיבוץ את המוסד בגינו. אין זה מקרה בודד, אומר עו"ד סרור, המייעץ בהתנדבות לעמותת "אהדה" הקיבוצית. נכותו של הילד, פיגור מנטאלי קל, לא נראתה כמטרידה יתר על המידה לאורך השנים את מוסדות החינוך והבריאות באותו קיבות, וההורים, כבר אמרנו, לא ממש עסקו בדברים "מקצועיים" מסוג זה. רק בשנה שעברה, כאשר מלאו ל"ילד" 26 שנה, הוגשה התביעה על ידי הוריו והוכרה נכותו בשיעור של 75%. הבחור אומנם החל לקבל קצבה, אבל לא תקולים רטרואקטיביים, למרות שאין חולק כי מדובר בנכות מולדת. עו"ד סרור סבור כי כאן נועצה הבעיה המרכזית בענייננו: על אף שתחולת החוק נופלת שווה בשווה על כל אזרחי המדינה, פגיעתו בחברי הקיבוצים קשה במיוחד, בעיקר בשל השינוי שחל בתקוםה האחרונה באורח חייהם.

החבר נגד הביטוח הלאומי

על פי סרור של עו"ד סרור, בשנים האחרונות מוצפים הוא ועמיתיו בפניות רבות מצד חברי קיבוצים. חלקם פונים באמצעות קיבוציהם, אחרים פונים בחשאי, שלא בידיעת מוסדות הקיבוץ, כדי להבטיח את זכויותיהם.

הוא שומע ממרבית מרשיו מנגינה דומה: לפי השינויים שמו החברים את מבטחם במוסדות הקיבוץ והיו משוכנעים שאלה דאגו לביטחונם האישי ולמה שמגיע להם. מעורבות החבר עצמו בהליך, אם בכלל, היתה שולית. בשעה שאזרח פרטי בעיר היה מתרוצץ בכל פינה כדי להבטיח את "המגיע" לו על בסיס תשלומי הביטוח בהם חויב בתלוש מדי חודש בחודשו, בקיבוצים רבים אנשים שהיו מופקדים על הקשר עם הביטוח הלאומי "החליטו", מסיבות השמורות עמם, שהקיבוץ יכול "לספוג" חלק מהבעיה, להסתדר בכוחות עצמו ולא "להטריד" את המדינה.

היום, כאמור, המקרים רבים מאוד ועילות התביעה מגוונות: תקבולים לשאירים, תקבולים לתלויים, תקבולים לנפגעי מקצוע ולנכים מלידה-זוהי רשימה חלקית. כאשר הקיבוצניק הפך, במידה רבה, אדון לגורלו, אומר עו"ד סרור, התגבר מאוד זרם המודאגים שפנו לייצוג משפטי בעימות שלהם עם המוסד לביטוח לאומי. הוא, כמובן, לא ראה בכך מקרה של "ניצול" הקופה הלאומית. חברי קיבוץ, הוא אומר, העלו לאורך כל השנים מס לביטוח לאומי ככל אזרחי ישראל (להוציא ביטוח אבטלה והבטחת הכנסה), והם זכאים על פי חוק לסיועו לעת צרה.

עוד כתבות ביטוח לאומי

לשיחת ייעוץ ללא עלות

מלאו פרטים ונציג שלנו יחזור אליכם בהקדם.